לתת שירות לאחרים זה ה”חינוך” שקיבלתי במנזרים ואני רואה שזה החינוך של כל המורים הגדולים שיצא לי לפגוש במהלך דרכי.
קראתי לזה הווייה של “מה אני יכולה לעשות למענך?”
יש שיחשבו שאנחנו הופכים להיות משרתים אבל אני רואה הבדל בין משרת לבין נותן שירות. שני מושגים קרובים ומאותו השורש אבל שונים במהות.
על זה אני כותבת מאמר זה.
משרת הוא בעצם אסיר.
הוא אסיר לכסף שהוא מקבל בתמורה לעשייה שלו.
הוא אסיר לאהבה שהוא מקבל שהיא בעצם אהבה למי שהוא מעמיד פנים שהוא או לאופן אשר בו הוא משרת אולי אפילו הוא אסיר לתשומת הלב שהוא מקבל בתמורה לשירות.
השירות הופך להיות הוא והוא הולך לאיבוד או נעלם.
מי שנותן שירות הוא חופשי.
הוא נותן משהו שיש לו מימנו בכמות רבה יותר מימה שהוא עצמו זקוק לה.
הוא נותן משהו שיש לו בתוכו- אפשר לקרוא לזה אפילו אהבה.
אז לעיתים אנחנו מתבלבלים והראש נכנס לפעולה של ריצוי.
הוא הופך להיות המשרת.
הוא הופך גם את הרגש שלנו למשרת של האחרים בשמו, כשהוא קורא לזה כאילו שזה בשם הנתינה והאהבה.
אבל יש פה שיכחה.
יש פה שיכחה של האהבה העצמית שלנו.
האהבה שאותה אנחנו אמורים לגלות בתוכנו קודם כל לעצמנו ורק אחר כך לתת אותה לאחרים. אין דרך לתת משהו שלא גילינו שיש לנו בתוכנו.
קחו לדוגמא 5 ₪. אם אני רוצה לתת לכם 5 ₪. מה התנאי ההכרחי והראשוני?
שיהיו לי 5 ₪.
אותו הדבר בנתינה שהיא בעצם אחד הביטויים של אהבה.
שירות לאחרים שהיא ביטוי של אהבה. השירות יגיע מעצמו כשכל מה שאני צריכה אני אקבל בתוכי, אזהה את זה בתוכי.
זה בסדר לתת גם אם לא הגענו למצב האולטימטיבי של אהבה עצמית נקייה
רק חשוב לשים לב לא להיות משרתים אלא לתת שירות.
לא לבקש דבר בתמורה. להסתפק בידיעה שנתתי בלי לבקש הכרה או הוקרה ממישהו.
מי ייתן ונהנה משמחתו של האחר, שנהנה מהנתינה שלנו גם בלי שמישהו ער לכך שנתנו.
