לאחרונה נחשפתי לעבודה עם הילד הפנימי. הצורך נולד בעקבות תקופה מאתגרת בחיי, הקשורה לעסקים מדשדשים עקב הקורונה, וגם אולי משבר גיל 70 והאתגר שמזמין “להמציא את עצמי מחדש” כשהקרירה כבר לא במרכז העניינים והתשוקה לעשייה חדשה ומשמעות לא ממש נרגעה.
מלווה אותי תחושה מסוימת של אי בהירות, ביקורתיות ושיפוט. אני מרבה לראות את מה שחסר ומתקשה יחסית לראות ולהודות על מה שיש.
התבוננות בתחושת האי נוחות המסוימת הזאת, מעלה ממעמקי התודעה את עודדי הקטן, הילד הפנימי שלי. את רגעי הבדידות התסכול והכעס. (חרף ילדות מאושרת ומקובלת יחסית, בלינה משותפת בקיבוץ, אני כמובן לא פטור מהטראומות וההטבעות האחרות של הילדות וגם ההתבגרות, צבא, עסקים והחיים עצמם).
כנראה ממש לא במקרה נתקלתי במדיטציית האופונופונו. תרגול שמקורו באיי הוואי ועוסק בריפוי ותיקון העולם הפנימי ופצעי הילדות.
בפעם הראשונה שתרגלתי חשתי כמו אחרי מקלחת חמה של אהבה. בהמשך הפניתי עוד אהבה וסליחה ל”עודדי הקטן”. ואני מזהה סימנים רבים ומעודדים ש”הוא” הולך ונרגע.
את האפונופונו זכיתי לתרגל עם גור אריה ארגמן, רב אורתודוקסי, שעושה שילוב די מדהים בין הטכניקה של השמאנים בהוואי לבין יהדות, בעיקר החלקים היותר רוחניים שלה בחסידות ובקבלה.
כחילוני אורתודוקסי ובודהיסט, אני נפעם מעוצמת הידע והחוכמה הטמונים במקורות שלנו על תהומות הנשמה הטמונים בתת המודע. וגם על הפתיחות וההבנה במערכות יחסים המרכזיות בחיינו, ילדות, הורות וזוגיות. וכן על הפתיחות הרבה של הרב של הנשים (בקבוצה כמקובל, בעיקר נשים הרב ואני).
