כשהוא פגש אותו, הוא מייד נקשר אליו וביקש ממנו ללכת איתו.
בימים ההם, פגשת מורה בדרך ופשוט ביקשת להצטרף אליו.
לא ביקשת ממנו קורס או תעודה מוכרת.
רק להיות לידו.
עזרת לו לשאת את התיק, לפעמים אפילו סייעת בידיו למצוא משהו לאכול ומקום לשים בו את הראש.
המורה פשוט הלך ואתה לידו. הוא לא ביקש לעצמו תלמיד.
כך לא ראה את עצמו מחוייב לרצות את התלמיד עם שיחה מסויימת או שיעור.
והתלמיד, לומד מכל צעד של המורה, בלי לשפוט או לדרוש דבר.
התלמיד בסיפור שלנו, שאל את המורה אם אפשר לעזור במשהו. המורה חייך ואמר: “אולי תוכל בטובך לסדר את השולחן בחוץ”.
התלמיד ניגש אל המלאכה, לא לגמרי מבין מה זה אומר “לסדר”…
כשסיים, בא אל המורה: “מורה יקר, סידרתי. אולי תראה אם זה הסידור הנכון…” אמר בחשש מה.
המורה יצא: “נחמד” אמר, “זה הטוב ביותר שיכולת?”
התלמיד, עדין לא ממש מבין למה התכוון המורה, סידר מחדש את השולחן. עמל על זה זמן מה ואז שוב קרא למורה: “מה דעתך על זה עכשיו, המורה? האם זה בסדר?”
“זה לא בדיוק..” אמר המורה בפנים מאוכזבות.
התלמיד השקיע את כל כולו בסידור השולחן כדי לרצות את המורה אבל זה, לא מרוצה.
אחרי כמה ימים שישב בחוץ לפתע קרא: “המורה. הנה השולחן!”
חייך המורה ואפילו לא היה לו צורך לצאת לראות.
התלמיד הבין. המורה היה מרוצה.
התלמיד הבין שעליו לכבד את עצמו.
התלמיד הבין שהמורה כיוון אותו אל הלב שלו עצמו כדי שיהיה הוא בטוח בעצמו ויכבד את עצמו ואת עמלו.
רק באופן הזה יציג את זה בפני העולם.
לכבד את עצמנו,
לכבד את המחשבות שלנו,
לתת כבוד לרעיונות שלנו,
ולהביע בכבוד את הרגשות שלנו.
לבטוח בעצמנו.
העולם רק מחכה שנהיה אנחנו מי שאנחנו.
זה מתחיל מזה שנשים את עצמנו במקום של חשיבות וערך בכל מקום בו אנחנו נמצאים.
נשים את עצמנו במקום מכובד בקבוצה או במשפחה על ידי זה שנודיע שאנחנו באים או לא באים לאירוע ונודיע אם אנחנו מאחרים, נבקש להיות ונבקש את מה שאנחנו רוצים,
בלי לצפות לתוצאה מסויימת. עצם הכבוד שנתנו לעצמנו הוא התוצאה.
כל השאר הם החיים שאנחנו מוזמנים לחייך אליהם וללמוד מהם.
