בשנת 1999 הזמינה אותי ידידה לריטריט בסיני, משהו של בודהיסטים. לא היה לי מושג מה זה ריטריט, ומעט מאד על בודהיזם. האמת שלא כל כך התעניינתי, הידידה עניינה אותי ובילוי משותף בחושה בסיני נשמע מבטיח.
היה לי שפע זמן פנוי, בין שנירקול לרביצה, ניגשתי לאולם המדיטציה וחשבתי לעצמי מעניין על מה הם מדברים. את הריטריט ניהלו 2 נזירים וייטנאמיים ואיתם 2 נזירות שנראו אירופאיות. נקלעתי לשיחת “דהרמא” ולמרות האנגלית האיומה במבטא וייטנאמי כבד, התאהבתי.
פעם ראשונה ששמעתי שיחה על חמלה, חמלה עצמית, התבוננות שקטה, הרגע הזה, התודעה הנפרדת מהאני. רגיעה עמוקה מלווה בשירה מקודשת, סוג של טוב, של חסד.
כל אלו עם הכחול העמוק של ים סוף, החול הזהוב של אננדה ביץ, וחבורת אנשים מחייכים ומקבלים, סדקו את חומת הציניות שלי ופרטו על מיתר של אהבה רדום. חוויתי עולם חדש ושלם שבו המציאות אינה עוד קיר אטום, אלא נשקפת מתוכי, מעולמי הפנימי, ואפשר לעצב את המציאות ולייצב אותה. במקום להיות קורבן, לקחת אחריות.
הריטריט שנקלעתי אליו במקרה שינה ועיצב את חיי. בהמשך למדתי כי חבורת הנזירים, הם מפלאם ווילאג’, המנזר שתיך נהאת האן יסד בצרפת, אחרי שהוגלה מויטנאם עקב הפעילות שלו למען השלום. תיך נהאת האן, שתלמידיו מכנים אותו תאי, המורה, הקים מערך מנזרים בצרפת, הסתובב בעולם הרצה, כתב ספרים, לימד והתייצב באזורי מחלוקת בעולם כולל בישראל שאחרי רצח רבין. לצד הדאלאי למה הוא אחראי במידה רבה להפצה של תפיסות עולם בודהיסטיות בעולם המערבי.
בהמשך הייתי בעשרות ריטריטים, כולל בפלאם ווילאג’, פגשתי את “תאי” בשלהי חייו, שמעתי שיחות דהארמה רבות, קראתי ספרים, ולעולם לא שבעתי מללמוד אותו ולהקשיב לו. נכבשתי מבהירות המחשבה, מהפשטות, והקול הצלול המזמין לעשות שלום בתוכי, לראות את הזולת כבן אנוש הראוי לחמלה. וגם לצאת לטבע, לשיר ולחייך. לשאוף ולעבוד בטוב.
הבוקר ישבתי למדיטציה שהוא מנחה בקולו. הוא הזכיר לי לנשום עמוק ולאט, לשהות ב”כאן ועכשיו” ולחייך.
המסע עוד לא נשלם. תיך נהאת האן ימשיך ללוות אותי בכל רגע, בכל מחשבה ובעיקר ברווח שבין המחשבות.
