לאחרונה השתתפתי בריטריט של עמותת קדן. הריטריט במסורת היוגה, התקיים בשתיקה מלאה, וכלל מעט תרגולי יוגה, הרבה מדיטציה, שיחות דהרמא, על מקורות התרגול והפילוסופיה של השיטה. הדהרמא יוגה, נשענת על מסורות הודים עתיקים, מסורות שגם הבודהיזם נסמך עליהן.
אני מבקש לשתף בחוויה.
אנחנו מגיעים מהמולת הערים והכבישים לעולם אחר, כביש ארוך ומפותל בעמק בית שאן, חונים ליד המדשאה בצל עץ פיקוס ענקי. מזג האויר משתף פעולה, לא נורא חם. אפילו הזבובים רגועים ולא ממש מטרידים.
בפגישה הראשונה, מוצגים סט כללים. המחשבה הראשונה, מה השתגעתי? מי זאת הילדה הזאת שתגיד לי מה לעשות? מתי אני מבריז לבריכה?
מחשבה שניה, היי, תשחרר! באת שילמת! תתמסר! ואז שקט, הקלה, אני מעלה חיוך קטן בזווית הפה האגו נרגע.
כשאני מגיע לריטריט, אני קופץ מעולם העשייה לעולם ההקשבה. הדבר הראשון שאני משחרר הוא מה הדבר הבא שעלי לעשות, מחשבה שמלווה אותי כל יום, כל היום מהשכמה עד השינה, ומי יודע עד כמה גם בעולם החלומות. איזה חופש מתגלה כשיש לי סדר יום מוכתב מראש, המכסה ,פחות או יותר, את כל היום: מתי קמים, לאן הולכים, מה עכשיו? מתי אוכלים, מתי נחים ושוב אוכלים, מתעמלים, מודטים והולכים לישון.
זה יכול להישמע כמו חוויה של אסיר בבית סוהר, אבל כשזה בא מבחירה מודעת, ורק לימים ספורים זה החופש בהתגלמותו.
אפשר לחשוב ששיגרת היום יום קשה עלי, ממש לא, אני אוהב את שגרת חיי ושפע האפשרויות המזומנות לי בכל דקה. אבל כשאני בריטריט, אני רואה כמה עשייה וכמה טרדה יש בניהול השיגרה.
שתיקה. אחד הדברים הכי מרתיעים במחשבה על השתתפות בריטריט היא השתיקה. “4 ימים בלי לדבר, (וגם עשרה ימים ואף יותר) יותר טוב למות” וראה זה פלא. מתגלה חופש חדש ולא מוכר, החופש מהצורך להיות נחמד, מהצורך להישמע חכם, מצחיק, מיוחד, שנון כל אחד והרפרטואר שלו. ומאידך שחרור מוחלט מהמועקה שאין לי מה להגיד ושוב החמצתי את ההזדמנות להגיד משהו משמעותי. וכן, לא פחות חשוב, איזו הקלה מתגלה כשמשחררים את הנטל להקשיב.
סמארטפון, בשבוע שלפני הריטריט, ממש נלחצתי מהידיעה שעלי להיפרד מהסמארטפון ל 4 ימים. כמכור בדרגה גבוהה, כזה שמציץ במכשיר כל דקה, כולל ברמזורים וחש תדיר עקצוץ בקצה האצבעות שאפשר להרגיע רק בהזזת מסכים, זה נשמע לי נורא. ושוב הפתעה. מסרתי את הטלפון ודקה אחרי זה, תחושה של “איזו הקלה”. לרגע לא התגעגעתי. וכשסוף סוף קיבלתי אותו, לקח לי שעתיים להפעיל אותו מחשש של כל מה שמחכה לי שם (אגב הרבה פחות ממה שציפיתי).
אכילה. בריטריט אוכלים מעט, אוכל טבעוני מאוזן. אוכלים לאט בשתיקה. לועסים בנחת. מהתנסות בהרבה ריטריטים, אכילה מתונה מחוללת פלאים. הרעב נעלם, הגוף מרגיש קליל ונעים, המחשבה על מה אוכלים עכשיו, נעלמה כלא הייתה. האוכל פשוט וטעים להפליא. בהמלצת המארגנים הבאתי מלאי נשנושים שמא אהיה רעב, החזרתי את כולם אחר כבוד הביתה. לא נותר לי אלא להתבונן בהרגלי השיגרה ולחשוב, כמה אנרגיה מושקעת באכילה רגשית, כמה חסכים, כמה גריד יש באכילה לא מודעת. עשרות פעמים כבר נשבעתי, אחרי ריטריטים, שאני משנה את הרגלי האכילה וכנראה אמשיך להחליט גם בעתיד.
בסוף שנגמר, קצת חבל, קשה לחזור לשגרה, כולם קצת ב”היי”, כמו כשמסיימים מסע.
חיבוקים, ולהתראות בריטריט הבא.
לחצו כאן כדי לגלות ריטריטים, סדנאות וקורסים של יוגה ומדיטציה בישראל.
