במשך שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, הגברים שלטו בעולם והנשים דוכאו.
בכל פעם שגבר חשק במין, זה היה לו זמין ונגיש וקל להשיג.
הנשים היו כנועות והתרגלו שזהו המצב.
כדי להרגיש קצת יותר בנוח עם זה שבכל פעם שגבר רוצה מין הן צריכות להיות שם מוכנות פשוקות רגליים, הן החלו להתרגל לרעיון ולא להיות רק כנועות ופסיביות, אלא גם אקטיביות.
עבר זמן רב, דורות על גבי דורות. מהפכת הפמיניזם התרחשה ודברים קצת השתנו. במשך השנים, גם אנחנו הנשים התחלנו להתנהג כמו הגברים. בכל פעם שעולה בנו היצר המיני ומבקש להתממש אנחנו מוצאות לנו גבר לחכך איתו את איברי המין שלנו ולהביא את עצמנו לסיפוק מידי.
מנקודת המבט שלי, התרבות הזו של סיפוק היצר המיני היא המשך ישיר של תרבות האונס שרווחת כאן בעולם מזה עידן ועידנים ועדיין קיימת כאן היום.
זוהי תופעה מאוד רווחת היום בעולם שנשים וגברים, בתוך ומחוץ לזוגיות אונסים את עצמם על הפרטנרים המיניים שלהם.
אצל הרבה זוגות יש צד אחד שאינו נהנה מקיום יחסי המין, אינו מעוניין בקיום יחסי המין ופועל מתוך ריצוי, ובמקרים רבים גם חווה כאבים בזמן החדירה (בעיקר נשים).
לרוב בתוך קשר זוגי, בני זוג הנמצאים יחד שנים ארוכות אינם מתקשרים זה לזו את הרצונות, התשוקות והגבולות שלהם. דבר זה מוביל לתחושות של חוסר סיפוק, חוסר רצון וחוסר חשק, לעיתים גם לכאבים בזמן החדירה ולחוסר יכולת להנות מקיום יחסי מין.
ומה אצל הרווקים?
אותו יצר וצורך לסיפוק מיני קיים גם כמובן אצל רווקים שאינם בזוגיות. נוצר מצב שגם בתוך קשר מקרי, זמני ולא מחייב מתקיימים יחסי מין שאינם בהכרח בהסכמה.
אלה הם לרוב יחסי מין שאין בהם תקשורת, חיבור, אהבה ואינטימיות. חיכוך איברים לצורך הגעה לסיפוק ואז ניתוק רגשי שמועצם לאחר מעשה החבירה והניתוק הפיזי.
מה שמתקיים בהרבה מאוד מחדרי המיטות בעולם (או על איזשהו שולחן משרדי או כל מקום אחר שעולה בדמיונכם), אצל זוגות קבועים או מזדמנים, הוא שחזור של תרבות האונס והניצול המיני שקיים בעולם שנים על גבי שנים. כאשר היום הניצול מתקיים לשני הכיוונים. גם נשים מנצלות גברים לצורך סיפוק מיידי.
היכולת של אישה או גבר לחבור יחד, לחדור ולהיחדר בלי להרגיש חיבור לב, חיבור רגשי וחיבור נשמתי נובעת מרמה כזו או אחרת של ניתוק רגשי. מהדחקה של רגשות כתוצאה מאיזושהי טראומה שנחוותה בעבר בחיים האלה או בחיים הקודמים (לא בהכרח טראומה מינית אולם הרבה פעמים זה המקרה).
כאשר גבר ואישה חוברים יחד פיזית, ללא תקשורת בהירה, ללא חיבור רגשי, ללא אינטימיות וללא רגישות, אותן טראומות עבר יכולות רק להשתחזר ולהעמיק פנימה אל תוך מנגנוני ההדחקה, ולעיתים קרובות גם נוצרות טראומות חדשות.
התוצאה של קיום יחסי מין ללא תקשורת, הצבת גבולות, חיבור רגשי ואינטימיות רגשית, היא שחזור ישיר של תרבות האונס שהייתה ועדיין מתרחשת על הפלנטה.
כפי שאנחנו אונסים את הטבע, את בעלי החיים, את האדמה, הים והאוויר, כך אנחנו ממשיכים לאנוס זה את זו וזו את זה בחדרי המיטות.
ריפוי לאנושות וריפוי לפלנטה כולה יגיע מתוך עבודת מודעות עמוקה לדפוסים שלנו במיניות. מתוך עבודה של חיבור אל עצמינו ואל האנרגיה המינית שלנו. ביום שהאנושות כולה תלמד לשלוט באנרגיה המינית, לתעל אותה ולהתמיר אותה נוכל לגשת אל הפרטנרים שלנו (הקבועים או המזדמנים) בכבוד, בענווה, ברכות ובאהבה.
עבודת מודעות עם האנרגיה המינית דורשת מאיתנו לעבור דרך שערים של פחד. דורשת מאיתנו להתמודד עם רגשות עזים כמו בושה ואשמה ולפגוש במקומות הכי חשוכים וכואבים שלנו.
עבודה עם האנרגיה המינית היא לא רק עבודת של כיף, עונג ואורגזמיות. נדרשת עבודת צל מעמיקה כדי לפגוש את עצמנו במחשכים. לפגוש את המקומות הכי פגיעים וכואבים שלנו.
אפשר ללכת לסדנאות של טנטרה ושל מיניות מודעת וללמוד טכניקות שונות של נשימה להנעת האנרגיה המינית ולצפות לפגוש במיניות את אלוהים. אולם כל עוד לא ננקה את הגוף הפיזי, הרגשי והאנרגטי שלנו ממשקעי העבר של החיים האלה והחיים הקודמים, לא נוכל באמת למצוא שקט וריפוי ולחוות את תחושת העונג הנכספת.
רק אחרי תהליך עמוק של עבודה עם כאב, נוכל להתחיל לחוות עונג ואורגזמיות בכל דבר ודבר בחיים שלנו. נוכל להסתובב בעולם ולעשות אהבה עם כל דבר. עם הטבע, עם אוכל, עם מוזיקה, עם הגוף שלנו, עם כלי נגינה וכתיבה ויצירה ועם כל דבר שהלב שלנו יתחבר אליו.
רק אז נוכל להתחיל לחוות עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו מה זאת מיניות מקודשת. נוכל לחוות כיצד מיניות יכולה להפוך לחיבור טהור ומקודש בין שני אנשים, או ביני ובין אלוהים.
רק אז נתחיל להתחבר אל הבריאה כולה ולהבין שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה.
נוכל להפסיק לאנוס את הטבע, הצמחים ואת בעלי החיים.
חינוך למיניות מודעת, ניקיון ושחרור של טראומות עבר, עבודה רגשית של שחרור אמונות ודפוסים ותרגול בלתי מתפשר של אהבה עצמית אלה הם התכנים שצריכים להילמד היום בכל בית ספר. הם היסודות שעליהם צריך לחנך את ילדינו וגם את עצמנו בכל גיל, מין, מגדר, דת ולאום אשר נהיה.
מי יתן ונמשיך להעמיק פנימה במסע הריפוי העצמי, הקולקטיבי, הבין דורי והגלגולי. לריפוי האדם, האדמה, המים, האוויר, בעלי החיים, הצמחים וכל היש על הפלנטה.
מי יתן ונסתובב בעולם עם לבבות פתוחים וגופים רוטטים, ולא רק עם רגליים פתוחות.
“אדוני שפתי תפתח
ופי יגיד
תהילה
תהילתך”
מוקדש באהבה לכל מי שבוחר לחיות כאן על האדמה חיים מקודשים ורוטטים.
